| 1 ויהי היום והוא מלמד את העם במקדש ומבשר ויגשו הכהנים והסופרים עם הזקנים | 1 Eines Tages nun, als er das Volk im Tempel lehrte und die Heilsbotschaft verkündigte, traten die Hohenpriester und Schriftgelehrten samt den Ältesten an ihn heran |
| 2 ויאמרו אליו אמר נא לנו באי זו רשות אתה עשה את אלה או מי הוא הנתן לך את הרשות הזאת | 2 und sagten zu ihm: »Sage uns, aufgrund welcher Vollmacht du hier in dieser Weise auftrittst oder wer es ist, der dir die Vollmacht (= das Recht) dazu gegeben hat?« |
| 3 ויען ויאמר אליהם אף אני אשאלכם דבר ואמרו לי | 3 Da antwortete er ihnen: »Auch ich will euch eine Frage vorlegen; sagt mir: |
| 4 טבילת יוחנן המן השמים היתה אם מבני אדם | 4 Stammte die Taufe des Johannes vom Himmel oder von Menschen?« |
| 5 ויחשבו בלבם לאמר אם נאמר מן השמים ואמר למה זה לא האמנתם לו | 5 Da überlegten sie bei sich (oder: berieten miteinander) folgendermaßen: »Sagen wir: ›Vom Himmel‹, so wird er fragen: ›Warum habt ihr ihm dann keinen Glauben geschenkt?‹ |
| 6 ואם נאמר מבני אדם וסקלנו כל העם בעמדם על דעתם כי יוחנן נביא היה | 6 Sagen wir dagegen: ›Von Menschen‹, so wird das ganze Volk uns steinigen; denn es ist überzeugt, daß Johannes ein Prophet (gewesen) ist.« |
| 7 ויענו לא ידענו מאין | 7 So gaben sie ihm denn zur Antwort, sie wüßten nicht, woher sie stamme. |
| 8 ויאמר ישוע אליהם גם אני לא אמר לכם באי זו רשות אני עשה אלה | 8 Da sagte Jesus zu ihnen: »Dann sage auch ich euch nicht, aufgrund welcher Vollmacht ich hier so auftrete.« |
| 9 ויחל לדבר אל העם את המשל הזה איש אחד נטע כרם ויתן אתו אל כרמים וילך בדרך מרחוק לימים רבים | 9 Er begann dann dem Volk folgendes Gleichnis vorzutragen: »Ein Mann legte einen Weinberg an, verpachtete ihn an Weingärtner und ging dann für längere Zeit ins Ausland. |
| 10 ולמועד שלח עבד אל הכרמים לתת לו מפרי הכרם והכרמים הכהו וישלחהו ריקם | 10 Als nun die Zeit da war, sandte er einen Knecht zu den Weingärtnern, damit sie ihm (seinen Teil) vom Ertrag des Weinbergs abgäben; aber die Weingärtner mißhandelten diesen und schickten ihn mit leeren Händen zurück. |
| 11 ויסף שלח עבד אחר ויכו גם אתו ויחרפהו וישלחהו ריקם | 11 Da sandte er nochmals einen andern Knecht; sie aber mißhandelten und beschimpften auch diesen und schickten ihn mit leeren Händen zurück. |
| 12 ויסף לשלח שלישי וגם אתו פצעו ויגרשהו וידחפהו חוצה | 12 Er sandte darauf noch einen dritten; sie aber schlugen auch diesen blutig und warfen ihn hinaus. |
| 13 ויאמר בעל הכרם מה אעשה אשלחה את בני את ידידי כראותם אותו אולי יגורו מפניו | 13 Da sagte (oder: dachte) der Herr des Weinbergs: ›Was soll ich tun? Ich will meinen geliebten Sohn hinsenden; vor diesem werden sie sich doch wohl scheuen.‹ |
| 14 וכראות אתו הכרמים נועצו יחדו לאמר זה הוא היורש לכו ונהרגהו ותהי לנו הירשה | 14 Als die Weingärtner ihn aber erblickten, überlegten sie miteinander und sagten: ›Dies ist der Erbe! Wir wollen ihn töten: dann fällt das Erbgut uns zu.‹ |
| 15 ויגרשו אותו אל מחוץ לכרם ויהרגהו ועתה מה יעשה להם בעל הכרם | 15 So stießen sie ihn denn aus dem Weinberge hinaus und schlugen ihn tot. Was wird nun der Herr des Weinbergs mit ihnen machen? |
| 16 יבוא ויאבד את הכרמים האלה ויתן את הכרם לאחרים ויהי כשמעם ויאמרו חלילה מהיות כזאת | 16 Er wird kommen und diese Weingärtner ums Leben bringen und den Weinberg an andere vergeben.« Als sie das hörten, sagten sie: »Nimmermehr!« |
| 17 ויבט בם ויאמר ומה הוא זה הכתוב אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה | 17 Jesus aber blickte sie an und sagte: »Was bedeutet denn dieses Schriftwort (Ps 118,22): ›Der Stein, den die Bauleute (als unbrauchbar) verworfen haben, der ist zum Eckstein geworden‹? |
| 18 כל הנפל על האבן ההיא ישבר ואת אשר תפל עליו תשחקהו | 18 Jeder, der an diesem Steine zu Fall kommt, wird zerschmettert werden; auf wen aber der Stein fällt, den wird er zermalmen.« (vgl. Jes 8,14-15; Dan 2,34.44) |
| 19 ויבקשו הכהנים הגדולים והסופרים לשלח בו את ידם בעת ההיא וייראו מפני העם כי ידעו אשר עליהם דבר את המשל הזה | 19 Da suchten die Schriftgelehrten und Hohenpriester ihn noch in derselben Stunde festzunehmen, fürchteten sich jedoch vor dem Volk; sie hatten nämlich wohl gemerkt, daß er dieses Gleichnis gegen sie gerichtet hatte. |
| 20 ויארבו לו וישלחו מארבים והם נדמו כצדיקים למען ילכדו אותו בדבר להסגירו אל השררה ואל יד ההגמון | 20 So lauerten sie ihm denn auf und sandten Aufpasser ab, die sich das Aussehen gesetzesstrenger Leute geben sollten, damit sie ihn durch einen seiner Aussprüche fingen und ihn dann der Obrigkeit und der Gewalt des Statthalters überliefern könnten. |
| 21 וישאלהו לאמר רבי ידענו כי נכונה תדבר ותלמד ולא תשא פנים כי באמת מורה אתה את דרך אלהים | 21 Die fragten ihn also: »Meister, wir wissen, daß du offen (oder: aufrichtig) redest und lehrst und die Person nicht ansiehst, sondern den Weg Gottes mit Wahrhaftigkeit lehrst: |
| 22 המתר לנו לתת מס אל הקיסר אם לא | 22 ist es recht, daß wir dem Kaiser Steuern entrichten, oder nicht?« |
| 23 ויכר את נכליהם ויאמר להם | 23 Da er nun ihre böse Absicht durchschaute, sagte er zu ihnen: |
| 24 מה תנסוני הראוני דינר של מי הצורה והמכתב אשר עליו ויענו ויאמרו של הקיסר | 24 »Zeigt mir einen Denar! Wessen Bild und Aufschrift trägt er?« Sie antworteten: »Des Kaisers.« |
| 25 ויאמר אליהם לכן תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלהים את אשר לאלהים | 25 Da sagte er zu ihnen: »Nun, so gebt dem Kaiser, was dem Kaiser zukommt, und Gott, was Gott zukommt.« |
| 26 ולא יכלו ללכדו בדבר לפני העם ויתמהו על מענהו ויחרישו | 26 Und sie vermochten ihn nicht bei einem Ausspruch vor dem Volk zu fangen und wußten, voll Verwunderung über seine Antwort, nichts mehr zu sagen. |
| 27 ויקרבו אנשים מן הצדוקים הכפרים בתחית המתים וישאלהו לאמר | 27 Hierauf traten einige Sadduzäer herzu, die da behaupten, es gebe keine Auferstehung, und legten ihm eine Frage vor |
| 28 מורה משה כתב לנו כי ימות אח בעל אשה ובנים אין לו ולקח אחיו את אשתו והקים זרע לאחיו | 28 mit den Worten: »Meister, Mose hat uns vorgeschrieben (5.Mose 25,5): ›Wenn jemandem sein Bruder stirbt, der eine Frau hat, jedoch kinderlos geblieben ist, so soll sein Bruder die Frau ehelichen und für seinen Bruder das Geschlecht fortpflanzen.‹ |
| 29 והנה היו שבעה אחים והראשון לקח אשה וימת לא בנים | 29 Nun waren da sieben Brüder. Der erste (= älteste) nahm eine Frau und starb kinderlos; |
| 30 ויקח אתה השני וימת גם הוא לא בנים | 30 der zweite heiratete sie darauf, |
| 31 ויקח אתה השלישי וככה עשו אף השבעה ולא הניחו בנים וימותו | 31 dann der dritte und in derselben Weise alle sieben, hinterließen aber keine Kinder und starben; |
| 32 ובאחרונה מתה גם האשה | 32 zuletzt starb auch die Frau. |
| 33 והנה בתחית המתים למי מהם תהיה לאשה כי היתה אשה לשבעה | 33 Wem von ihnen wird diese nun bei der Auferstehung als Frau angehören? Alle sieben haben sie ja zur Frau gehabt.« |
| 34 ויען ישוע ויאמר אליהם בני העולם הזה ישאו נשים ותנשאנה | 34 Da sagte Jesus zu ihnen: »Die Kinder (= Angehörigen) der jetzigen Weltzeit heiraten und werden verheiratet; |
| 35 והזכים לנחל את העולם הבא ואת תחית המתים לא ישאו נשים ולא תנשאנה | 35 diejenigen aber, welche würdig befunden worden sind, an jener Weltzeit und an der Auferstehung der Toten (= aus der Totenwelt) teilzunehmen, die heiraten weder noch werden sie verheiratet; |
| 36 כי לא יוכלו עוד למות כי שוים הם למלאכים ובני אלהים המה בהיותם בני התקומה | 36 sie können dann ja auch nicht mehr sterben, denn sie sind den Engeln gleich und sind Söhne (= Angehörige) Gottes, weil sie Söhne der Auferstehung sind. |
| 37 וגם משה רמז בסנה כי יקומו המתים בקראו את יהוה אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב | 37 Daß aber die Toten auferweckt werden, das hat auch Mose bei (der Erzählung von) dem Dornbusch erkennen lassen (2.Mose 3,6), indem er dort den Herrn ›den Gott Abrahams, den Gott Isaaks und den Gott Jakobs‹ nennt. |
| 38 והאלהים איננו אלהי המתים כי אם אלהי החיים כי כלם חיים לו | 38 Gott ist doch nicht ein Gott von Toten, sondern von Lebenden, denn alle leben ihm (oder: für ihn).« |
| 39 ויענו מן הסופרים רבי יפה דברת | 39 Da antworteten mehrere Schriftgelehrte: »Meister, du hast trefflich gesprochen!« |
| 40 ולא ערבו עוד את לבם לשאל אותו דבר | 40 Sie wagten auch hinfort nicht mehr, ihm eine Frage vorzulegen. |
| 41 ויאמר אליהם איך יאמרו על המשיח כי הוא בן דוד | 41 Er sagte dann aber zu ihnen: »Wie kann man behaupten, Christus (oder: der Messias) sei Davids Sohn? |
| 42 והוא דוד אמר בספר תהלים נאם יהוה לאדני שב לימיני | 42 David selbst sagt ja doch im Psalmbuch (Ps 110,1): ›Der Herr hat zu meinem Herrn gesagt: Setze dich zu meiner Rechten, |
| 43 עד אשית איביך הדם לרגליך | 43 bis ich deine Feinde hinlege zum Schemel deiner Füße.‹ |
| 44 הנה דוד קרא לו אדון ואיך הוא בנו | 44 David nennt ihn (d.h. den Messias) also ›Herr‹; wie kann er da sein Sohn sein?« |
| 45 ויאמר אל תלמידיו באזני כל העם | 45 Zu seinen Jüngern aber sagte er, während das ganze Volk zuhörte: |
| 46 הזהרו מן הסופרים החפצים להתהלך עטופי טלית ואהבים את שאלות שלומם בשוקים ואת מושבי הראש בבתי הכנסיות ואת מסבות הראש בסעודות | 46 »Hütet euch vor den Schriftgelehrten, die es lieben, in langen Gewändern einherzugehen, und sich auf den öffentlichen Plätzen gern begrüßen lassen; die auf die vordersten Sitze in den Synagogen und auf die obersten Plätze bei den Gastmählern Anspruch machen; |
| 47 הבלעים את בתי האלמנות ומאריכים תפלתם למראה עינים המה משפט על יתר יקחו | 47 die die Häuser der Witwen verschlingen (= gierig an sich bringen) und zum Schein lange Gebete verrichten; diese werden ein besonders strenges Gericht erfahren.« |
