| 1 שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה | 1 Das Lied der Lieder, von Salomo. |
| 2 יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקֹות פִּיהוּ כִּי־טֹובִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן | 2 O möcht’ er mich küssen mit seines Mundes Küssen! Denn deine Liebe ist wonniger als Wein! |
| 3 לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טֹובִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל־כֵּן עֲלָמֹות אֲהֵבוּךָ | 3 Köstlich ist der Duft deiner Salben; wie ausgegossenes (oder: geklärtes = feinstes) Salböl ist dein Name: drum haben die Mädchen dich lieb (oder: gern). |
| 4 מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ׃ ס | 4 Zieh mich dir nach, komm, laß uns eilen! Führe mich, König, in deine Gemächer! »Wir wollen jubeln und deiner uns freuen, wollen preisen deine Liebe mehr als Wein!« Ach, inniglich (oder: Ja, mit Recht) lieben sie dich. |
| 5 שְׁחֹורָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנֹות יְרוּשָׁלִָם כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעֹות שְׁלֹמֹה | 5 Gebräunt bin ich, aber doch schön, ihr Töchter Jerusalems, wie die Zelte von Kedar, wie Salomos Teppiche. |
| 6 אַל־תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ־בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת־הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי | 6 Seht mich nicht an, daß so gebräunt ich bin, daß die Sonne mich so verbrannt hat! Meiner Mutter Söhne waren böse auf mich, bestellten mich zur Hüterin der Weinberge; meinen eignen Weinberg hab’ ich nicht gehütet (oder: hüten können). |
| 7 הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ | 7 Tu mir kund, du, den meine Seele liebt: wo weidest du, wo lagerst du zur Mittagszeit? Denn warum soll als Verirrte (oder: Landstreicherin) ich erscheinen bei den Herden deiner Genossen? – |
| 8 אִם־לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי־לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת־גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנֹות הָרֹעִים׃ ס | 8 »Wenn du das nicht weißt, du schönste unter den Weibern, so geh nur hinaus, den Spuren der Herde nach, und weide deine Zicklein bei den Zelten der Hirten!« |
| 9 לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי | 9 »Einem Prachtroß an Pharaos Prunkwagen vergleiche ich dich, meine Freundin: |
| 10 נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים | 10 reizend sind deine Wangen im Schmuck der Kettchen, dein Hals in den Perlenschnüren! |
| 11 תֹּורֵי זָהָב נַעֲשֶׂה־לָּךְ עִם נְקֻדֹּות הַכָּסֶף | 11 Goldene Kettchen lassen wir dir machen mit Kügelchen (oder: Glöckchen) von Silber.« – |
| 12 עַד־שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבֹּו נִרְדִּי נָתַן רֵיחֹו | 12 Solange der König noch in seinem Kreise weilte (oder: an seiner Tafel saß), gab meine Narde ihren Duft. |
| 13 צְרֹור הַמֹּר ׀ דֹּודִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין | 13 Mein Geliebter ist mir wie ein Myrrhenbündlein, das am Busen mir ruht; |
| 14 אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר ׀ דֹּודִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי׃ ס | 14 ein Cyprusgebinde ist mir mein Geliebter in den Weinbergen von Engedi. – |
| 15 הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יֹונִים | 15 »O schön bist du, meine Freundin, ja, du bist schön! Deine Augen sind Taubenaugen.« – |
| 16 הִנְּךָ יָפֶה דֹודִי אַף נָעִים אַף־עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה | 16 »O schön bist du, mein Geliebter, ja holdselig! Sieh, unser Lager ist frisches Grün; |
| 17 קֹרֹות בָּתֵּינוּ אֲרָזִים [רַחִיטֵנוּ כ] (רַהִיטֵנוּ ק) בְּרֹותִים | 17 unsres Hauses Gebälk sind Zedern, unser Getäfel Zypressen.« |
