1 וַיְהִי בְּבֹאוֹ בַשַּׁבָּת אֶל־בֵּית אֶחָד מֵרָאשֵׁי הַפְּרוּשִׁים לֶאֱכֹל לָחֶם וְהֵמָּה אֹרְבִים לוֹ | 1 واذ جاء الى بيت احد رؤساء الفريسيين في السبت ليأكل خبزا كانوا يراقبونه. |
2 וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לְפָנָיו אֲשֶׁר גּוּפוֹ צָבָה מִמָּיִם | 2 واذا انسان مستسق كان قدامه. |
3 וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֶל־בַּעֲלֵי הַתּוֹרָה וְאֶל־הַפְּרוּשִׁים לֵאמֹר הֲמֻתָּר לִרְפֹּא בַשַּׁבָּת אִם־לֹא וַיַּחֲרִישׁוּ | 3 فاجاب يسوع وكلم الناموسيين والفريسيين قائلا هل يحل الابراء في السبت. |
4 וַיֹּאחֶז־בּוֹ וַיִּרְפָּאֵהוּ וַיְשַׁלְּחֵהוּ | 4 فسكتوا. فامسكه وابرأه واطلقه. |
5 וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִי מִכֶּם אֲשֶׁר חֲמֹרוֹ אוֹ שׁוֹרוֹ יִפּוֹל אֶל־הַבְּאֵר וְלֹא־יְמַהֵר לְהַעֲלוֹתוֹ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת | 5 ثم اجابهم وقال من منكم يسقط حماره او ثوره في بئر ولا ينشله حالا في يوم السبت. |
6 וְלֹא יָכְלוּ לְהָשִׁיב עַל־זֹאת דָּבָר | 6 فلم يقدروا ان يجيبوه عن ذلك |
7 וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ אֶל־הַקְּרוּאִים בִּרְאוֹתוֹ אֵיךְ בָּחֲרוּ לָהֶם לְהָסֵב בְּרֹאשׁ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם | 7 وقال للمدعوين مثلا وهو يلاحظ كيف اختاروا المتكآت الاولى قائلا لهم |
8 כִּי־יִקְרָא אֹתְךָ אִישׁ אֶל־הַחֲתֻנָּה אַל־תָּסֵב בְּרֹאשׁ פֶּן־יִקָּרֵא שָׁמָּה אִישׁ נִכְבָּד מִמֶּךָּ | 8 متى دعيت من احد الى عرس فلا تتكئ في المتكإ الاول لعل اكرم منك يكون قد دعي منه. |
9 וּבָא הַקֹּרֵא אוֹתְךָ וְאוֹתוֹ וְאָמַר אֵלֶיךָ פַּנֵּה מָקוֹם לָזֶה וְאָז תָּקוּם בִּכְלִמָּה לָקַחַת אֶת־הַמָּקוֹם הָאַחֲרוֹן | 9 فيأتي الذي دعاك واياه ويقول لك اعطي مكانا لهذا. فحينئذ تبتدئ بخجل تأخذ الموضع الاخير. |
10 אֲבָל כִּי תִקָּרֵא לֵךְ וְהָסֵב בַּמָּקוֹם הָאַחֲרוֹן לְמַעַן יָבֹא הַקֹּרֵא אוֹתְךָ וְאָמַר אֵלֶיךָ אֲהוּבִי עֲלֵה לְמַעְלָה מִזֶּה וְהָיָה־לְךָ כָבוֹד לִפְנֵי הַמְסֻבִּים עִמָּךְ | 10 بل متى دعيت فاذهب واتكئ في الموضع الاخير حتى اذا جاء الذي دعاك يقول لك يا صديق ارتفع الى فوق. حينئذ يكون لك مجد امام المتكئين معك. |
11 כִּי כָּל־הַמְרוֹמֵם אֶת־עַצְמוֹ יִשָּׁפֵל וְהַמַּשְׁפִּיל אֶת־עַצְמוֹ יְרוֹמָם | 11 لان كل من يرفع نفسه يتضع ومن يضع نفسه يرتفع |
12 וְגַם אֶל־הָאִישׁ אֲשֶׁר קָרָא אוֹתוֹ אָמַר כִּי תַעֲשֶׂה סְעוּדַת צָהֳרַיִם אוֹ סְעוּדַת עָרֶב אַל־תִּקְרָא לְאֹהֲבֶיךָ וּלְאַחֶיךָ וְלִקְרוֹבֶיךָ וְלִשְׁכֵנֶיךָ הָעֲשִׁירִים פֶּן־יִקְרְאוּ לְךָ גַּם־הֵמָּה וְהָיָה לְךָ לְשִׁלּוּם | 12 وقال ايضا للذي دعاه اذا صنعت غذاء او عشاء فلا تدع اصدقاءك ولا اخوتك ولا اقرباءك ولا الجيران الاغنياء لئلا يدعوك هم ايضا فتكون لك مكافاة. |
13 אֲבָל כִּי־תַעֲשֶׂה מִשְׁתֶּה קְרָא לַעֲנִיִּים וּלְנִשְׁבָּרִים וּלְפִסְחִים וּלְעִוְרִים | 13 بل اذا صنعت ضيافة فادع المساكين الجدع العرج العمي. |
14 וְאַשְׁרֶיךָ בַּאֲשֶׁר אֵין־לָהֶם לְשַׁלֶּם־לָךְ כִּי יְשֻׁלַּם לְךָ בִּתְחִיַּת הַצַּדִּיקִים | 14 فيكون لك الطوبى اذ ليس لهم حتى يكافوك. لانك تكافى في قيامة الابرار |
15 וַיִּשְׁמַע זֹאת אֶחָד מִן־הַמְסֻבִּים וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַשְׁרֵי הָאֹכֵל לֶחֶם בְּמַלְכוּת הָאֱלֹהִים | 15 فلما سمع ذلك واحد من المتكئين قال له طوبى لمن يأكل خبزا في ملكوت الله. |
16 וְהוּא אָמַר אֵלָיו אִישׁ אֶחָד עָשָׂה סְעוּדָה גְדוֹלָה וַיִּקְרָא לָרַבִּים | 16 فقال له. انسان صنع عشاء عظيما ودعا كثيرين. |
17 וַיִּשְׁלַח אֶת־עַבְדּוֹ לְעֵת הַסְּעוּדָה לֵאמֹר אֶל־הַקְּרוּאִים בֹּאוּ כִּי־כְבָר מוּכָן הַכֹּל | 17 وارسل عبده في ساعة العشاء ليقول للمدعوين تعالوا لان كل شيء قد أعد. |
18 וַיָּחֵלּוּ כֻלָּם פֶּה אֶחָד לְהִתְנַצֵּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָרִאשׁוֹן שָׂדֶה קָנִיתִי וְעָלַי לָצֵאת לִרְאֹתוֹ אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ נַקֵּנִי | 18 فابتدأ الجميع برأي واحد يستعفون. قال له الاول اني اشتريت حقلا وانا مضطر ان اخرج وانظره. اسألك ان تعفيني. |
19 וְאַחֵר אָמָר חֲמֵשֶׁת צִמְדֵי־בָקָר קָנִיתִי וַאֲנִי הֹלֵךְ לִבְחֹן אוֹתָם אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ נַקֵּנִי | 19 وقال آخر اني اشتريت خمسة ازواج بقر وانا ماض لامتحنها. اسألك ان تعفيني. |
20 וְאַחֵר אָמָר אִשָּׁה לָקַחְתִּי וּבַעֲבוּר זֹאת לֹא אוּכַל לָבוֹא | 20 وقال آخر اني تزوجت بامرأة فلذلك لا اقدر ان اجيء. |
21 וַיָּבֹא הָעֶבֶד וַיַּגֵּד אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לַאדֹנָיו וַיִּקְצֹף בַּעַל הַבַּיִת וַיֹּאמֶר לְעַבְדּוֹ מַהֵר צֵא אֶל־רְחֹבוֹת הָעִיר וְאֶל־חוּצוֹתֶיהָ וְהָבֵא הֵנָּה אֶת־הָעֲנִיִּים וְאֶת־הַנִּשְׁבָּרִים וְאֶת־הַעִוְרִים וְאֶת־הַפִּסְחִים | 21 فأتى ذلك العبد واخبر سيده بذلك. حينئذ غضب رب البيت وقال لعبده اخرج عاجلا الى شوارع المدينة وازقتها وادخل الى هنا المساكين والجدع والعرج والعمي. |
22 וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד אֲדֹנִי כַּאֲשֶׁר צִוִּיתָ כֵּן נַעֲשָׂה וְיֶשׁ־עוֹד מָקוֹם | 22 فقال العبد يا سيد قد صار كما امرت ويوجد ايضا مكان. |
23 וַיֹּאמֶר הָאָדוֹן אֶל־הָעֶבֶד צֵא אֶל־הַדְּרָכִים וְאֶל־הַגְּדֵרוֹת וּפְצֹר בָּהֶם לָבוֹא לְמַעַן יִמָּלֵא בֵיתִי | 23 فقال السيد للعبد اخرج الى الطرق والسياجات والزمهم بالدخول حتى يمتلئ بيتي. |
24 כִּי אֲנִי אֹמֵר לָכֶם אֵין אֶחָד מִן־הָאֲנָשִׁים הַקְּרוּאִים הָהֵם אֲשֶׁר יִטְעַם סְעוּדָתִי | 24 لاني اقول لكم انه ليس واحد من اولئك الرجال المدعوين يذوق عشائي |
25 וַהֲמוֹן עַם־רָב הֹלְכִים אִתּוֹ וַיִּפֶן וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם | 25 وكان جموع كثيرة سائرين معه فالتفت وقال لهم |
26 אִישׁ כִּי־יָבוֹא אֵלַי וְלֹא יִשְׂנָא אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְאֶת־אִשְׁתּוֹ וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־אֶחָיו וְאֶת־אַחְיֹתָיו וְאַף גַּם־אֶת־נַפְשׁוֹ לֹא יוּכַל לִהְיוֹת תַּלְמִידִי | 26 ان كان احد يأتي اليّ ولا يبغض اباه وامه وامرأته واولاده واخوته واخواته حتى نفسه ايضا فلا يقدر ان يكون لي تلميذا. |
27 וַאֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא אֶת־צְלָבוֹ וּבָא אַחֲרָי לֹא יוּכַל לִהְיוֹת תַּלְמִידִי | 27 ومن لا يحمل صليبه ويأتي ورائي فلا يقدر ان يكون لي تلميذا. |
28 כִּי מִי מִכֶּם הֶחָפֵץ לִבְנוֹת מִגְדָּל הֲלֹא יֵשֵׁב בָּרִאשׁוֹנָה וִיחַשֵּׁב אֶת־הַהוֹצָאוֹת אִם־הַשֵּׂג תַּשִּׂיג יָדוֹ לְהַשְׁלִימוֹ | 28 ومن منكم وهو يريد ان يبني برجا لا يجلس اولا ويحسب النفقة هل عنده ما يلزم لكماله. |
29 פֶּן־יָשִׂים אֶת־הַיְסוֹד וְלֹא־יוּכַל לְכַלּוֹתוֹ וְהָיָה כָּל־הָרֹאִים יָקוּמוּ לְהַלְעִיג־לוֹ לֵאמֹר | 29 لئلا يضع الاساس ولا يقدر ان يكمل فيبتدئ جميع الناظرين يهزأون به. |
30 כִּי־זֶה הָאִישׁ הֵחֵל לִבְנוֹת וְלֹא יָכֹל לְכַלּוֹת | 30 قائلين هذا الانسان ابتدأ يبني ولم يقدر ان يكمل. |
31 אוֹ מִי־הוּא הַמֶּלֶךְ הַקָּם לְהִתְגָּרוֹת מִלְחָמָה בְּמֶלֶךְ אַחֵר וְלֹא יֵשֵׁב בָּרִאשׁוֹנָה וְיִתְיָעֵץ אִם־יוּכַל בַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים לַעֲרֹךְ לִקְרַאת הַבָּא עָלָיו בְּעֶשְׂרִים אָלֶף | 31 واي ملك ان ذهب لمقاتلة ملك آخر في حرب لا يجلس اولا ويتشاور هل يستطيع ان يلاقي بعشرة آلاف الذي يأتي عليه بعشرين الفا. |
32 וְאִם־לֹא וְשָׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים בְּעוֹדֶנּוּ רָחוֹק לְבַקֵּשׁ שָׁלוֹם | 32 وإلا فما دام ذلك بعيدا يرسل سفارة ويسأل ما هو للصلح. |
33 כָּכָה כָּל־אִישׁ מִכֶּם אֲשֶׁר לֹא־נִפְטַר מִכָּל־רְכוּשׁוֹ לֹא יוּכַל לִהְיוֹת תַּלְמִידִי | 33 فكذلك كل واحد منكم لا يترك جميع امواله لا يقدر ان يكون لي تلميذا. |
34 טוֹב הַמֶּלַח וְאִם הַמֶּלַח הָיָה תָפֵל בַּמֶּה יְתֻקָּן | 34 الملح جيد. ولكن اذا فسد الملح فبماذا يصلح. |
35 לֹא יִצְלַח גַּם לָאֲדָמָה גַּם לַדֹּמֶן הַחוּצָה יַשְׁלִיכֻהוּ מִי אֲשֶׁר אָזְנַיִם לוֹ לִשְׁמֹעַ יִשְׁמָע | 35 لا يصلح لارض ولا لمزبلة فيطرحونه خارجا. من له اذنان للسمع فليسمع |